שיעורי מידות- השכל מול הדימיון

בכדי להבין את פעולת היצר, וכיצד עלינו להתמודד איתו, עלינו ללמוד בתורה את פרשת חטא אדם הראשון.
נשאלת השאלה כיצד קרה שהאדם, שנברא בצלם אלוקים, אדם שאיננו ילוד אשה, כמו שמתאר הכתוב את בריאתו "וייצר ד' אלוקים את האדם" (בראשית ב,ז), איך קרה שהוא המרה את פי ה', עשה ופעל נגד דברו, חטא ולא שמע לקול ה'.
לפי המסופר בתורה, החטא נגרם בעקבות הנחש. הנחש הסית את חוה וגרם למפלתה, והיא הפילה גם את בעלה- אדם הראשון "ותיתן גם לאשהּ עימהּ ויאכל" (בראשית ג,ו).

מיהו הנחש? וכיצד גרם למפלתם של אדם וחוה?
לפי פרשנים רבים אין הכוונה לנחש ממש, אחד מהיצורים שברא ה' בששת ימי הבריאה, אלא הנחש הוא ביטוי לכוח ארסי, שנכנס והתערב בנפשה של חוה, והוא שגרם לה לעבור על ציווי ה'.
החטא הקדמון הוא מודל ודגם לכל תהליך שקורה לכל אדם בעת החטא, בעוברו על רצון ה'.
מהו הנחש? הספורנו מסביר שהנחש "הוא שטן הוא יצר הרע" (בבא בתרא ט"ז).
שטן, פירושו- מכשול פגע ומפריע. כמו שכתוב אצל שלמה המלך "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי…ויהי לישראל כל ימי שלמה" (מלכים א' יא, פסוקים יד וכג) הדד היצר לישראל בימי שלמה והפריע לחיים הרגילים של ישראל.

אם הנחש איננו החיה המוכרת לנו כיום אלא סוג של "כוח", מהו אותו כח פוגע שהפיל את חוה?
המפרשים מסבירים(רד"ק,ספורנו) שזהו הכוח הדמיוני.
הנחש הוא ביטוי לדמיון, הדמיון נכנס לתוך נפשה של חוה, התערב בה והוא זה שאיפשר את החטא, הדמיון החליש את השכל.
בתהליך החטא בא הדמיון ומסובב את האדם,בונה עליו מצודים רבים ומכניעו, כמו פעולת הנחש, שמקיף את האדם ומטיל את ארסו לתוכו, ורק אם האדם יגביר את כוח השכל, הרי שהוא ינצח את הדמיון וינצל מן החטא.
כדברי קהלת שההצלה תלויה בחכמה "ומילט את העיר בחכמתו", הדרך לגבור על היצר ושאר החולשות היא השימוש בחכמה.

מרכז המערכה על הרע והטוב קשורה לרגש ולדמיון. כיצד פועל הדמיון? איך הוא גובר משפיל ומפיל את האדם?
הדמיון מכניס את האדם לעולם אחר,לעולם דמיוני, הדמיון מנתק את האדם מהמציאות ומצייר לפניו עולם טוב יותר. הוא מבלבל ומרמה את בני אדם, שהקשיים שהחיים מציבים בפניהם גורמים להם צער וקושי. כאן נכנס הדמיון ומפתה את האדם לחשוב שיש איזה שהוא עולם אחר - ששם מונחים האושר והנועם של החיים.
וכך מתאר ר' נחמן מברסלב את הרדיפה אחר היצר:
"היצר הרע דומה כמו מי שהולך ורץ בין בני אדם, וידו סגורה ואין אדם יודע מה בתוכה. והוא מרמה בני אדם ושואל לכל אחד, מה אני אוחז? ולכל אחד נדמה כאלו הוא אוחז מה שהוא מתאוה. ועל כן הכל רצים אחריו כי כל אחד סובר שיש בידו מה שהוא חפץ. ואחר כך הוא פותח את ידו ואין בה כלום. כמו כן ממש היצר הרע שהוא מרמה כל העולם והכל רצים אחריו ומרמה לכל אחד ואחד עד שנדמה לכל אחד ואחד כאלו יש בידו מה שהוא חפץ כל אחד כפי שטותו ותאותו. ואחר כך בסוף הוא פותח את ידו ואין בה כלום כי אין מי שימלא תאותו אצלו: גם נדמו כל התאוות של העולם כמו עמודי אור הנכנסין בבית מן אור החמה כנראה בחוש שהם נדמין לעמודים מחמת הזריחה של החמה. וכאלו רוצים לתפס אותן העמודי אור שתופסים וחוטפים ואין בתוך היד כלום כך הם כל התאוות של עולם הזה"
(ספר שיחות מוהר"ן אות ו)

הריצה והרדיפה אחר הרע ומעשים שפלים מתאפשרת בעת שאור השכל נחלש, ולאחר רגיעה ריגשית האדם תופס את עצמו ומתחרט על מעשיו. הדמיון הכוזב מטשטש את המציאות לפני האדם, כמו שיכור. השיכור – מאבד את השפיות, הוזה הזיות, בונה לעצמו מציאות מדומה, שליטת השכל קטנה וזה גורם לו לעשות טעויות ושטויות, ואין הוא מרגיש שאלו מעשים מגונים, רק הסובבים אותו, השפויים בדעת רואים אותו בקלונו ובביזיונו.

לכן, יש הסוברים, שעץ הדעת היה גפן. לא רק הנחש (הדברים הגורמים לחטא,הם מלאים דמיון כוזב) , אלא גם החטא בעצמו גורם לטשטוש והשלטת הדמיון, ואילו השכל מתקטן וכבר חסר השפעה בעת החטא.


"אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר- וישת מן היין וישכר" (ברכות מ.).
ה"בן איש חי" בפרושו על אגדות חז"ל, "בן יהוידע" מבאר את דברי רבי מאיר ומסביר מהו הקשר ביו יין ליללה.
"אך צריך להבין למה רמז נזק היין בלשון יללה ולא בלשון נהי וקינה או הנחה או שברון ויגון, ונראה לי בס"ד משום אורחא דעלמא (דרך העולם) שכרות מיין תהיה בלילה, שהאדם בטל בו וסופו לישון, מה שאין כן ביום לא כולי עלמא בטלנים נינהו (לא כל העולם בטלנים הם) כדי שישתו וישתכרו, ולזה אמר 'מביא יללה לעולם', כי השותה יין בלילה כאורחא דעלמא (כדרך העולם) והוא משתכר הרבה, אז מהפך אותיות לילה עליו לאותיות יללה"
הזמן שבו אדם בדרך-כלל שותה יין, הוא בלילה, רק הבטלנים שותים ביום, וכן גינו מאוד החכמים את אלו ששותים יין באמצע היום. "רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית ויין של צהריים…מוציאים את האדם מן העולם" (אבות, ג' י"ד).
בלילה כל המציאות נראית אחרת- חשוכה, אפשר לטעות בה; בניגוד ליום- הכל ברור ומואר. ולכן, הזמן שבו אנשים שותים יין הוא דווקא בלילה. ובעת שאדם שותה יין, הכל מתבלבל אצלו, הדברים מתערבבים והלילה נהפך לו ליללה.
כאשר השכל מאיר והכל ברור לאדם כמו היום, אין הוא חפץ לשתות יין, כי יודע הוא שהדבר יביא לו חולשה ושיכרות, אך בזמן שלא הכל מובן והשכל חלש, הוא כאילו נמצא בלילה אפל. אז האדם שותה יין, והוא נופל, הכל נראה מטושטש ומבולבל והלילה נהפך ליללה, ובזמן שהשפעת היין פגה, הוא מיילל על מעשיו והתנהגותו בעת השכרות.
במדרש מופיע הסבר אחר לפעולת היין.
"אמר רבי יהודה בר' אלעאי, אותו עץ שאכל ממנו אדם- ענבים היו הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב, דהיינו ההוכחה): 'ענבימו ענבי רוש אשכולות מרורות למו'- הללו הביאו מרירות לעולם".
(ויקרא רבה יב, א).
כאן יש לנו תיאור שונה של החוטא. אדם שחוטא, כמו שהזכרנו, מחפש מרגוע לחייו. החיים מעיקים עליו, לכן הוא נופל ברשת הדמיון, המציג לפניו עולם רגוע שליו ונעים ולכן הוא מתפתה לחטוא- לשתות יין.
אך בסופו של דבר, האדם מתאכזב. הוא מגלה את שפלותו, במקום העונג והנועם שחיפש הוא מוצא נגע, מכאובים ומרירות. הוא חושב שהיין טעים וערב, אך מתברר לו שהוא מר. החטא הוא אשלייה כוזבת. בכל חטא מתבצעת פעולת שתיית יין, כמו בחטא האדם הראשון- שתיית היין, שמקורו בעץ הדעת.
"ולא בינת אדם לי"- זה אדם הראשון. על ידי היין ששתה נתקלקל העולם בעבורו "דאמר רבי אבין: יין מסכה (מזגה) לו חוה לאדם ושתה שנאמר 'ותרא האשה כי טוב העץ למאכל 'וכתיב אל תרא יין כי יתאדם".(במדבר רבה י, ד).
לכן "רשעים מלאים חרטות". לאחר המפח והנפילה שהדמיון גרם לה הוא מתעצב ורואה את שפלותו, ומתחרט ומואס ברע, אבל מיד מתגבר עליו הדמיון, לפני החטא ובזמן החטא. החוטא נכנס למעגל קסמים של דמיון- רדיפה-חטא-נפילה- דמיון…. ולכאורה- זוהי דרך ללא מוצא.

איך יצא האדם ממעגל קסמים זה? כיצד יעצור את ההתדרדרות?
התשובה פשוטה- יגביר את השכל על הדמיון. הדמיון הוא טוב כאשר השכל שולט עליו ומנתב אותו, אך אם הוא גובר על השכל הוא גורם לחטאים ומכאובים. לכן למרות שהאדם חטא פעמים רבות יש בכוח השכל לגבור עליו, כדברי רבי נחמן מברסלב:
"וכנגד התאוות המטרידים את האדם. באמת אין נמצא שום תאוה כלל. כי אכילה ושתיה הוא הכרח לקיום הגוף, וגם בנים מוכרחים להוליד, וכל זה האדם מוכרח ואם כן אין שום תאוה כלל רק שצריכים להתנהג בהם בקדושה ובטהרה. והשכל של האדם יכול לעמד כנגד כל התאוות. כי הקדוש ברוך הוא יהב חכמתא לחכימין. (נותן חכמה לחכמים) כי יש לכל אחד חכמה בכח, רק שצריכין להוציאם מכח אל הפעל. ובזה השכל לבד שיש לכל אחד בכח חכמתו דהינו מה שיש לו מעצם בריאתו, מלבד מה שהשם יתברך מוסיף לתן חכמה לחכימין, בכח חכמתו לבד יכול גם כן לעמד כנגד התאוות. ואפלו מי שכבר נמשך אחר תאוות עולם הזה ועבר מה שעבר, ונפגם שכלו ונתבלבל ונתמעט, אף על פי כן במעט מעט שכל הנשאר יכול גם כן לעמד. ואפלו נקודה אחת מן השכל יכולה לעמד כנגד כל העולם עם התאוות. ובכל מקום שהוא יכולין להיות סמוכין לשם יתברך. ועיין במקום אחר שגם בשאול תחתיות חס ושלום יכולין להתקרב אליו יתברך ולעבדו יתברך באמת"
(ספר שיחות מוהר"ן אות – נא).